רש"י על ערכין ז׳

1 מכלל דת"ק סבר כו' - בתמיה:

2 והרגו - השור הרג את החופר:

3 פטור - בעל השור:

4 חייבין לשלם - אלמא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וקשיא למאן דאוקי פלוגתייהו דרבי יוסי ות"ק דמתני' באם הזיק דא"כ קשיא סתמא אסתמא. ואיכא דמותיב הך תיובתא לר"ש בן אלעזר אבל פליאה בעיני היאך יכול להקשות הא ר"ש תנא הוא ופליג:

5 בשעמד בדין - קודם שמת וחייבוהו לשלם לפיכך גובה מן היורשין דכיון דדינו חרוץ לשלם ה"ל כמלוה בשטר:

6 והא תני חגא מת וקברו - השור בבור כגון שהפיל עמו חוליא ואפ"ה חייבין יורשין:

7 והילכתא - הא דקתני יורשין חייבין כגון דייתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו מיד לשלם:

8 מזין עליו - זורקין בשבילו דם חטאתו ואשמו ולא הויא כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג:

9 חטא - בשוגג באותה שעה שיצא ליהרג כגון שראה חלב וכסבור שומן הוא ואכלו:

10 אין נזקקין לו - שיפריש קרבן ליקרב:

11 מפני שאין מענין את דינו - שימתינו מלהורגו עד שישחטו הזבח ויזרק הדם שעינוי הדין הוא:

12 רישא נמי - דקתני כשחטא קודם לכן מזין עליו הרי ממתינים לו עד שישחט ויזרק:

13 מתני' אין ממתינין לה עד שתלד - אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא:

14 ישבה על המשבר - קודם שנגמר דינה:

15 ממתינין לה עד שתלד - דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא:

16 נהנין בשערה - ובגמ' מפרש טעמא:

17 אסורה בהנאה - כדקי"ל פסחים דף כב: ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום:

18 גמ' לרבות את הולד - קס"ד משניהם יליף מדה"ל למיכתב ומתו ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים:

19 שניהם מיותר לדרשה:

20 שניהן שוין - הנואף והנואפת יהו בני עונשין אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול או הוא קטן דלאו בר עונשין והיא גדולה ובת עונשין אין הגדול נהרג: ומשני אנו מגם ילפינן:

21 לידי ניוול - שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא:

22 נוחל - אם נפלה לו ירושה בו ביום ובו ביום מת מנחילה לקרוביו מאביו:

23 ואמר רב ששת - האי נוחל ומנחיל ליכא לאוקומי בנכסי אביו דא"נ לא אתיליד איהו הוו ירתי קרוביו נכסי אביו היכא דאין בנים:

24 אלא נוחל בנכסי אמו - אם מתה בו ביום ואפי' הוא מת בו ביום נוחל נכסי אמו ומנחילן מכחו לאחיו מאביו שאינן בני אמו דאי לאו הוא הוו ירתי לה קרוביה ולא אמרי' נפל הוא ואינו בן נחלה:

25 אבל עובר - אם מתה מעוברת לא ירתי לה קרובי העובר דהוא מת ברישא:

26 ומשני ה"מ - דהוא מיית ברישא לגבי מיתה כשהיא מתה מיתת עצמה:

27 ופרכינן וגבי מיתה מי מיית הוא ברישא והא הוה עובדא ופרכיס לאחר מיתת אמו:

28 זנב הלטאה - אם חותכין אותה מפרכסת החתיכה ואע"פ שאין בה חיות:

29 ומקרעין את כריסה - דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא:

30 מחתך בבשר בעלמא הוא - ואין חיוב אלא בחובל בחי דמוציא דם:

31 נהנין בשערה - רגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית:

32 פיאה - קליעה:

33 בפיאה נכרית - לאו שערה ממש קאמר אלא שהיתה לה פיאה משיער אשה אחרת קשורה לשערה דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית ואמרה תנו אותה לבתי וקמ"ל מתני' דאע"ג דקשורה לה כיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופה לאיתסורי בהדיה וכנטולה מחיים דמיא:

34 שער נשים צדקניות - של עיר הנדחת שלא הודחו עמה מהו ואמר רבא התם בחלק סנהדרין קיב. פיאה נכרית שקשרה הצדקת לשערה קא מיבעיא ליה אי כגופה היא וניצול אי כממונה וקי"ל שם צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף דכתיב ואת כל שללה תקבוץ וגו' אלמא מספקא ליה אי כגופה אי לאו כגופה ותיפשוט ליה מהכא דגופה הוא דטעמא דאמרה תנו כו':

35 קשיא ליה לר"נ - הא דמוקמינן למתניתין בפיאה נכרית והא דומיא דבהמה קתני וכו':

36 אלא א"ר נחמן - לעולם שערה ממש ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו ל"ק דשיער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כדאמר בפסחים בפ' כל שעה פסחים דף כב: ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' והילכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה:

37 תני לוי כוותיה דרב - דמוקים לה בדאמרה תנו ובפיאה נכרית:

38 מתה - ולא אמרה תנו אין נותנין כו':

39 מת אסור בהנאה - דכתיב ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה במסכת ע"ז באין מעמידין ע"ז דף כט::

40 פשיטא - דמש"ה אין נותנין שהמת אסור בהנאה אלא ודאי ה"ק שנויי המת כגון פיאה נכרית אסורין בהנאה ולהכי קתני להאי מפני משום דקא בעי לגלויי עלה דלאו בשערה ממש קא מיירי:

41 בהמה שנהרגה אסורה בהנאה - אפי' שערה:

42 מתני' אין נערכין פחות מסלע - שאפי' עני הנדור בהשג יד לא יתן פחות מסלע:

43 ולא יותר על חמשים - דזהו גדול שבערכין הכתובין בפרשה:

44 נתן סלע - בן עשרים שערכו חמישים והיה עני ונתן סלע לערכו דעני נידון בהשג יד והעשיר פטור:

45 נותן חמשים - דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו ועני המעריך את עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדילפינן לקמן בפ' השג יד ערכין דף יז::

46 היו בידיו חמש סלעים - עני בן עשרים שהעריך עצמו והיה לו ה' סלעים:

47 גמ' ההוא לכל ערכין שאתה מעריך הוא דאתא - שאפי' עני שבעניים לא יתן פחות ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב דכתיב על פי אשר תשיג:

48 יד הנודר ולא יד הנידר - שעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני:

49 לאו ממילא שמעינן מינה כו' - אע"ג דקרא להכי אתא ולא יד הנידר מיהו על פי אשר תשיג כתיב וממילא שמעת דהיכא דידו משגת שקול מיניה:

50 ונתן ד' לשניה - על פי כהן יצא ידי שניהן ואפי' לרבנן הואיל ויהב לשניה ברישא:

51 מה שגבה גבה - והילכך כי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהיב לה ולשניה ליכא למימר אמאי לא יהב כולהו חמש משום דבעידנא דיהב לשניה משתעבד לה לראשונה דהא אפילו מאי דיהיב לה לאו דידה הוא: